על ידי הרווג'ה מילאקוביץ' /22 בספטמבר 202122 בספטמבר 2021 לא היה לי מושג למה לצפות מבית הזכוכית של קלסי איגן. זה נראה מסקרן מהתיאור - משפחה ששרדה מרעל מבזבז זיכרון בזמן שהיא חיה את חייה בחממה. אבל חלום הקדחת הדיסטופי שניתן היה גם מדהים למראה וגם מטריד בעתיד דמוי הכת הקודר של העולם. זה אחד הסרטים הטובים ביותר של הפסטיבל השנה, וכל מי שאוהב סיפורים אפלים צריך לראות אותו.
גלסהאוס מתחילה מיד לעבודה, ומציירת תמונה של האופן שבו הנשים הצעירות הללו מתמודדות עם העתיד בו הן נמצאות. בני אדם נהרגים ומבותרים כדרך חיים. הם חייבים להשתמש בכל משאב העומד לרשותם כדי לשרוד את העולם העגום בו הם מצאו את עצמם. הפעילויות העגומות הללו הן על כל התוכנית מהדקה הראשונה, כאשר אחת הצעירות יורה ורוצחת בחור שעושה את הטעות להיכנס לתוכו. המקלט הזעיר שלהם באמצע שממה.
להליכים יש אווירה סוריאליסטית, כאשר הצעירים, רובם מתחת לגיל 20, עוסקים במעשי רצח כאילו הם משחקים בצעצועים. המוסר נעלם מזמן מהעולם, כפי שמדגימים השחקנים הצעירים לאורך הסרט. המשפחה דמוית הכת מלמדת אותך כל מה שאתה צריך לדעת, והמבצעים עושים עבודה מצוינת בתפקידיהם. 'אמא' (אדריאן פירס), בי (ג'סיקה אלכסנדר), גייב (ברנט ורמיולן), איווי (אנג'ה טלג'ארד), ודייזי (קיטי האריס) מציגות כולן תמונה אכפתית אך צוננת, והכל עובד ביעילות כדי למשוך אותך לתוך התמונות שלהם. עוֹלָם.
כשאדם זר (הילטון פסלר) ניצל על ידי בי ומובא לעולמם, הכל מתפרק. אנחנו מקבלים תחושה של מה שהמשפחה הזו צריכה לעבור כדי לשרוד דרך העיניים שלו. גם כאן אנו מקבלים תחושה של האלימות האורבת מתחת לפני השטח. בעודו מתקדם לחייהם, מתגלה בהדרגה רמת הסתרת הייסורים והסבל שלהם. כולם במשפחה פצועים, ובכל זאת יש משהו באוויר שגורם לך לשכוח.
Glasshouse הוא נרטיב שמתחיל באמצע חייהם, ואנחנו, כצופים, מקבלים בהדרגה עובדות שכל אחד ביקום שלו יודע ברמה מסוימת. ממידת התפוררות החברה ועד מדוע המשפחה בוחרת את תפקידיה ומסורותיה. מידע נחשף בהדרגה כאשר אנו נכנסים אל עברם וזיכרונותיהם. טיפות מוצעות כאשר הגיבורים חווים הצצות ממה שעבר עליהם, ומה שנותר ממוחם החלוש מתפורר בהדרגה ומוותר.
גלסהאוס מציגה עולם גדוש במסתורין, אובדן וצער, הכל עטוף בפורניר של אלגנטיות וכשרון, ממערכות יחסים מיניות לוהטות ועד גילוי עריות וייסורים נשכחים. זהו סרט הרבה יותר מורכב ממה שהמשטח שלו מרמז, והסופרות אמה לונגיסווה דה ווט וקלסי איגן יצרו נרטיב הרסני להפליא עם אלמנטים של רגש שכולנו חווינו בזמן כלשהו בחיינו.
כל הסבר נוסף יחשוף את תעלומות הסרט, שהופכות אותו לכל כך מסקרן. יש לחוות את הנרטיב הזה, כאשר כל גילוי חדש מוסיף קצת יותר בשר לעצמות היקום. הוא מסביר מדוע המשפחה היא כפי שהיא ומדוע ההתנהגויות שלהן, שנראות קשות, הכרחיות להישרדותן.
Glasshouse הוא סרט יפהפה להחריד שמנצל את המציאות הנוכחית כדי לתאר חברה על סף קריסה. האסתטיקה הוויקטוריאנית בשילוב עם מחשבות עדכניות יוצרת תמונה מוזרה מחוץ לזמן שהיא גם מפחידה וגם מרתקת. המבצעים עושים עבודה מצוינת בתפקידיהם, מעבירים תחושה של אישיותם באמצעות פעולות ולא הסבר. הדמות המצטיינת, פילר, ערמומית מבריקה כשהוא מנסה בהדרגה להשיג את ידו על העליונה תוך ניסיון תמיד להיראות חף מפשע מהאלימות שהוא חושב שעליו לנקוט כדי להישרדות.
כשמסתכלים מאחורי החזית היפה, קלסי איגן יצרה סרט שהוא גם מרתק וגם נורא מפחיד. הוא משחק על חרדות מהעולם האמיתי ועל הרעיון של משפחה בצורה יעילה להפליא, ומספק רק טעימה מעתיד פוטנציאלי שכולנו חשבנו שאפשר להעלות על הדעת בשנים האחרונות. Glasshouse הוא ללא ספק אחד מסרטי הז'אנר הגדולים שיצאו בשנה האחרונה אם אתה רוצה שמותחנים שחורגים מהנושא שלהם ייכנסו מתחת לעור שלך.
Glasshouse הוא אחד מסרטי האימה המפחידים והאסתטיים ביותר שנכנסו לבתי הקולנוע השנה, וזה חובה לראות לכל מי שרוצה לחוות סיפור שנשאר איתו הרבה אחרי שראה אותו.