על ידי הרווג'ה מילאקוביץ' /12 באוקטובר 202112 באוקטובר 2021 אחת החוויות המתגמלות ביותר שיכול להיות לאדם אי פעם היא ללמוד משהו שהוא לא ידע עליו דבר לפני רגעים ספורים. ההרגשה של לגלות ולהרגיש כאילו אתה משפר את עצמך על ידי השגת ידע או מיומנויות היא ללא תחרות. סימן לסרט תיעודי טוב הוא שהוא מספק ידע חדש לקהל שלך, מעורר את התעניינותם בנושאים שלא היה להם מושג שהם יתעניינו בהם, וגורם להם להיות בעלי ידע מסוים בנושא. כשסרט דוקומנטרי מצליח לעשות את הדברים האלה, הוא הופך לבלתי נשכח ואהוב. זו הסיבה שהסרטים התיעודיים הטובים ביותר נוצרים לעתים קרובות סביב כמה נושאים מאוד לא ברורים. מלך צפון סודן הוא אחד מהנושאים האלה, אבל האם הוא מצליח למשוך את הקהל שלו, או שעדיף שהסיפור הזה יישאר באפילה?
את מלך צפון סודן מביים דני הבל, והוא מספר את סיפורו של ירמיהו היטון, אדם רציני ואמיתי, אשר בעודו מחפש להעניק לבתו את התואר האמיתי של נסיכה; טוען לחלקה של אדמה לא שנויה במחלוקת בין מצרים לסודן וקורא לה ממלכת צפון סודן. מה שאחריו הוא סיפור שיש בו הכל. משחיתות, לעסקאות סרטים, מדיה חברתית, פרשנות חברתית ועוד.
כשהסרט התיעודי מציג את ירמיהו, הוא עושה זאת עם שמץ של סאטירה. זה אדם שמאמין שהוא יכול לעשות כל דבר שהוא משקיע בו. זה יכול אפילו להגיע למצב שבו אשתו, ילדיו וחבריו מפקפקים בו, אבל ג'רמיה היטון הזה ימשיך. הוא ישאף לחלום האמריקאי הזה, והוא יקבל אותו. אפילו ברגעיו ההזויים ביותר, הרמז לסאטירה, הרמז שאנחנו צריכים לצחוק על האיש הזה, לעולם לא הופך למר. להיפך, היא משמשת להציג דמות שיכולה להיות נפוצה יותר בסיפורת מאשר בחיים האמיתיים. זה של חולם אמיתי.
המסע של ירמיהו מהחווה שלו בווירג'יניה, ארה'ב, למזרח התיכון ולאחר מכן לסין הוא מדהים. יש כל כך הרבה חלקים נעים שזה לפעמים מהמם. כשאפילו דיסני פיקצ'רס מסתבכת בניסיון ליצור סרט סביב הטענה של ירמיהו על חלקת האדמה הזו באפריקה, אתה יודע שזה הולך להיות פראי.
זה פראי. בכל שלב של הדרך, הסרט התיעודי משליך התפתחות חדשה על הקהל. כמובן שחלק מהנקודות הללו יהיו משכנעות יותר מאחרות, אבל כולן מקוממות באותה מידה. הקטע על סין הוא אולי המושך ביותר, מכיוון שהוא חושף את ג'רמיהו קצת טמבל כשהוא מתמודד עם טמבלאות גדולות עוד יותר במה שהיא סדרה של פגישות עסקיות איומות.
למרות שהסיפור די משכנע, לסרט התיעודי יש הרבה פגמים והוא פוגע איכשהו בסיפור. אחת התקלות העיקריות היא שהוא עשוי להיות ארוך יותר ממה שהוא צריך להיות. יש הרבה מה שקורה, בטוח, אבל בשלב מסוים במחצית השנייה, הקצב נעצר. והסיפור מתפתל קצת בכמה תרחישים, וגם אם הסרט התיעודי כבר הביע את שלו, הקטעים האלה ממשיכים והופכים לחוזרים.
אולי סרט תיעודי קצר יותר של 60 דקות היה משפיע ומרגש הרבה יותר מהגרסה הארוכה יותר של 90 דקות שאנו רואים במהדורה זו.
הסיפור הפנטסטי נבגד גם על ידי מצגת ויזואלית משעממת מאוד. נראה שסרטי תעודה תקועים באמצעות נוסחה לוויזואליה ולמסירת מידע שנעשה בהם שימוש באותו אופן כבר עשרות שנים. זה הרגיש מיושן לפני 10 שנים ועדיין מרגיש מיושן עכשיו. הסרט התיעודי משתמש באותו ראיון ומבוים עבור המצלמה ברגעים בכל סצנה. הוא אף פעם לא מנסה לעשות משהו מעניין ברמה הוויזואלית. החלק האחרון הזה נראה מביך, לא רק עבור הסרט התיעודי הזה, אלא גם עבור כל כך הרבה אחרים שם בחוץ.
העיצוב הוויזואלי המעניין והדינמי מגיע מהצד היצירתי של הדברים, וגם אם לכל הסרטים התיעודיים הללו מוצמדת התווית דל התקציב. זה רק נכון שחלקם מנסים לעשות את הקפיצה להפוך את הז'אנר למושך יותר לעין, ולא רק לאוזניים.
בהתחשב בפגמים הללו, תוך הצגת סיפור מרתק, ייתכן שמלך צפון סודן לא יתפוס את כולם באותו אופן. במיוחד עם כמה שנויה במחלוקת הדמות הראשית בסרט. מישהו שאפשר לראות בו השראה, התגלמות האמיתית של החלום האמריקאי, חלם בגדול או תלך הביתה. וגם, אפשר לקרוא אותו כאדם לבן מיוחס שמנותק לחלוטין עם העולם הסובב אותו. מישהו שמסוגל לברוח עם תעלולים מסוג זה רק בגלל המין שלו וצבע העור שלו.
לא משנה מה הדרך בה הקהל קורא את הדמות, הסיפור נשאר מעניין, גם על חשבון ההצגה הוויזואלית המשעממת שלו, וראוי לצפייה, גם אם זה רק כדי להרוג את הסקרנות.