על ידי הרווג'ה מילאקוביץ' /28 באוקטובר 202128 באוקטובר 2021 לסיפור מסתורין טוב יש פוטנציאל להפוך ליותר מסתם בידור. יש לזה פוטנציאל להפוך לתופעה שלמה. בזמנו, תוכניות כמו דאלאס התפרסמו בתקשורת המיינסטרים על ידי הוספת מסתורין לעלילות שלהן. ומי לא אוהב סוג של עלילה מיושנת וטובה? סופרים כמו אגתה כריסטי עשו את כל הקריירה שלהם סביב זה. לכן, זה לא מפתיע כשתוכניות כמו טווין פיקס או שרלוק הופכות להצלחות. אנשים אוהבים תעלומות, אבל הם אוהבים תעלומות שהם יכולים להשתתף בהן אפילו יותר. אז השאלה היא כזו. האם השיחה הארוכה מספקת את הרעב הזה למסתורין, או שאולי היא פשוט משעממת מכדי להצית את התשוקה הבלשית אצל צופיה?
השיחה הארוכה היא מיני סדרת טלוויזיה מסתורית המשודרת על ידי ITV, המבוססת על הרומן באותו שם שנכתב על ידי אן קליבס. במיני סדרה מככבים בן אולדריג', ג'ולייט סטיבנסון, מרטין שו ופרל מאקי. התוכנית מספרת את סיפורו של הבלש מתיו ון. כשהוא נאבק בבעיות המשפחתיות שלו ומנסה לפתור פשע שעשוי לערב את הכנסייה שבה גדל, אבל זה גם גרם למשפחתו לדחות אותו בגלל היותו הומו. האם וון יכול להשאיר את ההטיות והקרבה שלו למקרה כדי למצוא את האמת?
הפרק הראשון של השיחה הארוכה עובד כהגדרה טובה מאוד למסתורין העומד על הפרק. התוכנית מציגה את השחקנים הראשיים בזה אחר זה, ומראה שלכל אחד בעיירה הקטנה הזו שבה הכל קורה יש סודות. מרגע מוקדם מאוד, המוח של הקהל יתחיל לעבוד. חיבור הרמזים אחד אחרי השני.
ההקדמה הזו לסיפור הופכת גם את רוב עלילות המשנה למעניינות, ובה בעת היא קשורה לתעלומה המרכזית. אחת מעלילות המשנה הגדולות הללו היא המאבק של ון בין משפחתו לבין החיים שהוא לקח לעצמו. דוגמה טובה לאופן שבו ייצוג צריך להתבצע על המסך. דמותו של מתיו ון היא הומו נשוי שלא עוקב אחר אף אחד מהסטריאוטיפים שאנשים הומוסקסואלים נקלעו אליהם בטלוויזיה במשך עשרות שנים. בן אולדריג' עושה עבודה מצוינת בתור הבלש המתקשה ומתגלה כמבצע הטוב ביותר של התוכנית.
פרל מאקי היא גם בולטת בתפקיד הבלשית ג'ן רפרטי, עמיתה של ון במהלך החקירה. לשניהם יש כימיה טובה ומהווים צוות חקירה טוב. למרבה הצער, שאר צוות השחקנים לא יוצא כמו שצריך, נותן הופעות משעממות בצורה מוזרה ומשלוח שורות מביך לאורך כל הפרקים. סוג זה של חוסר עקביות נראה מוזר מאוד, אבל הוא עדיין שם, שובר את הטבילה ואולי הופך להסחת דעת מקו העלילה הראשי.
הסיפור עצמו מתקדם בקצב טוב, אבל הפרקים המאוחרים אף פעם לא מגיעים לשיאים של הפרק הראשון, הן במתח והן באווירה. זה ממש מהר כשהתוכנית משאירה את המתח לטובת עוד רגישויות באופרת סבון וקצת מלודרמה שלא ממש מתחברת. קצת יותר איזון בין המסתורין לעניין הזוגיות והמשפחה הזה היה לוקח את המיני-סדרה רחוק יותר מבחינת הערכה. ברור שהתוכנית חסרה את הפאנץ' שיש לתוכניות דומות אחרות כמו ברודצ'רץ', וככל שהיא מתקדמת היא הופכת משעממת מכפי שצריך.
ברמה הטכנית, The Long Call הוא די נראה. הצילום של Bjørn Bratberg יוצא מן הכלל ועושה הרבה מהעבודה הכבדה בכל הנוגע ליצירת מתח והצעת דברים לצופים באמצעות תמונות בלבד. יש כאן כמה ויזואליים מדהימים באמת, הממקדים את תשומת הלב ביופיו של האזור הכפרי הבריטי ובטבע המאיים והמושך של הים המקיף אותו.
מבחינה ויזואלית, ההצגה פשוט מדהימה. הציון של סמואל סים הופך לשלטני לפעמים, מנסה לתמרן יותר מדי ממה שהצופה מרגיש ברגעים מסוימים. זה נעשה אפילו יותר ברור כאשר מה שקורה לא באמת מתחבר, אבל המוזיקה מתפוצצת כאילו זה היה הרגע הכי חשוב אי פעם.
זה לא קל להצית סקרנות אצל הצופים. במיוחד בעידן שבו אקספוזיציה הפכה לשם נרדף לעלילה והרבה צופים רוצים שכל מה שקשור לסיפור מוסבר ויהי מה. נראה שאנשים בימינו מפחדים לנתח משהו בעצמם, וזו אולי הסיבה שהקריאה הארוכה ניגשת לפעמים לגילויים ולחקירות שלה כאילו מדווחים על משהו חסר תשומת לב.
השיחה הארוכה היא לא ברודצ'רץ'. לתוכנית ההיא היו דמויות מדהימות ושחקנים מדהימים אפילו יותר שהביאו את הסיפור לחיים. אפשר להבין ש-ITV מנסה לחזור על ההצלחה של תוכנית מסוג זה, אבל אולי הגיע הזמן לחפש חומר מקור טוב יותר שלא כל כך תומך בנוסחה. אם לא, אז תכניות המסתורין הללו יהפכו לצפויות כמו סרטי קומיקס, וכשזה יקרה לסיפור בלשי, אז מה המטרה של כל זה?
אם אתה באמת צריך תוכנית עשירה בדרמה אבל קלה על המסתורין, אז אולי השיחה הארוכה היא התוכנית בשבילך. יש אפשרויות טובות יותר בחוץ, אבל בשביל מה שזה, זה יותר מאשר ניתן לצפייה.