על ידי רוברט מילקוביץ' /20 בספטמבר 202120 בספטמבר 2021 זו תחושה מוזרה לשבת לצפות בסרט הולמרק ולהבין שאני כל כך מתנגד לאחת מהבחירות האישיות של המבצעים בחיים שאני לא יכול לראות שום דבר אחר. אני מודע היטב לכך שנועדתי להיות ניטרלי, אבל זה לא הניו יורק טיימס.
Raise a Glass to Love הוא המהדורה החדשה ביותר בקולקציית Fall Harvest של Hallmark. את צוות השחקנים מובילים חואן פאבלו די פייס ולורה אוסנס. המאסטר השאפתן סומלייה ג'נה הולך ליקב המשפחתי שלה ללמוד ונשבה בטכניקות הטבעיות של היינן החדש, מרסלו, וממשיכה.
לורה אוסנס עלתה לכותרות בגלל שהיא מסרבת להתחסן, למרות שזוכה פעמיים בטוני. היא עזבה את עבודתה כי סירבה להיענות לדרישות החיסון. חוסר האכפתיות וחוסר הכבוד שלה כלפי אחרים גורמים לי לסלוד ממנה מכל הבחינות. זה לא משנה לי שהיא קבועה בערוץ Hallmark; היא לא צריכה להיות. היא צריכה לגלות התחשבות באחרים ולהכיר בכך שאנו נמצאים בתוך מגיפה שבה אנשים מתים.
Raise A Glass To Love עוקב אחר הפורמט המסורתי של Hallmark, אבל הצילום שלו מעלה אותו בצורה משמעותית. זה מהמם. אז אני לא בטוח אם זה רק בגלל שהוא ממוקם בעמק נאפה, שהוא מיקום מדהים. זה יהיה קשה לגרום למקום להיראות רע, אבל דברים מוזרים יותר קרו.
מה שמתחיל בגורם לך להרגיש מחובר רגשית לדמויות מאז פלאשבק של ג'נה מבלה עם סבתא שלה בילדותה מתפתח במהירות לסרט שבו אין לך קשרים רגשיים. אתה רוצה שכן זה חלק ממה שמייחד סרט הולמרק.
Raise A Glass To Love עושה כל מאמץ לעורר רגשות, אך הוא נופל.
בראש ובראשונה, לג'נה ולחבר שלה אין כימיה. הוא קריר ומרוחק, והם לא זזים ביחד. הם נמצאים בקשר עסקי, וזה מביך לצפות בהם יחד. אתה נשאר תוהה למה היא אי פעם תחשוב שגבר שלא מאמין בה הוא מישהו שהיא תרצה להיות איתו.
שנית, אין תחושה של חיבור לכרם של ג'נה ומשפחתה. הולמרק עשוי היה לבסס זאת בצורה ברורה יותר באמצעות פלאשבקים או על ידי כך שמשהו נוסף יקרה לאדמה. אבל לראות אותה בבית נראה כאילו היא בבית מלון, לא בבית. זה לא היה חוסר בכתיבה שניסתה לגרום לג'נה לעסוק בכמה שיותר דברים מילדותה; זה היה חוסר כימיה בין כל המבצעים.
לבסוף, לג'נה ומרסלו חסרה כימיה. חואן פאבלו די פייס מקסים, כמו גם דמותו מרסלו, אבל שניהם לא משתלבים. הפכים בדרך כלל מושכים, אבל נראה שדמותה של ג'נה לא מתפתחת. זה לא קשור לחוסר החיבה שלי מהשחקנית אלא לכל מה שקשור לאופן הכתיבה של הדמות.
אין שום דבר רע בכך שג'נה תהיה אובססיבית להשגת מטרותיה, אבל גם כשהם מנסים לקשר אותה עם העולם החיצון, הכל חוזר לזה. רק כחובבת יין אתה מקבל תחושה מי היא כאדם.
ובכל סרט, תוכנית טלוויזיה או ספר, הקהל רוצה להזדהות עם הדמות. הם רוצים להיות מסוגלים לקלוט שהדמות היא יותר מסתם סטריאוטיפ.
אבל בואו ניקח, למשל, כשהיא מקבלת עבודה כסומלייה הראשית במסעדה של החבר שלה. זה נמסר לה מתוך קנאה (למרות שלא הרגשת שהחבר מקנא; זה פשוט אופייני בסרט של הולמרק) לאחר שהוא לא שקל אותה לתפקיד במשך זמן מה.
הכל מרגיש טרנזקציוני באופן שבו שני אלה פועלים. לא נראה שזו מערכת יחסים. אפילו ההתפטרות שלה מרגישה עסקה. המצב נטול רגש.
ואולי זו התלונה העיקרית שלי לגבי הסרט בכללותו: המרכיב הרגשי חסר. לא היה קישור לדמויות.
וזה גרם לי לרצות להרים כוס לעובדה שזה סוף סוף נעשה.