על ידי הרווג'ה מילאקוביץ' /7 באוקטובר 20217 באוקטובר 2021 העשור האחרון לא היה אדיב לז'אנר האימה. האימה נתקעה באיזשהו לימבו שבו יוצרי סרטים משתמשים באותן נוסחאות ישנות שוב ושוב ומספרים את אותם הסיפורים שוב ושוב. הז'אנר מעולם לא היה כזה שמתחדש הודות לטכנולוגיות חדשות, הוא תמיד נשאר בפרמטרים של הפקה בתקציב נמוך. ולמה לשנות את זה? נראה כי השקעה מינימלית עם מקסימום רווח היא שם המשחק. אבל הז'אנר הגיע לגבול, ונראה שלא משנה מה, יוצרי סרטים לא יכולים לחשוב על משהו חדש עם הכלים הזמינים הנוכחיים שלהם. הסוד של סינצ'ני אינו יוצא מן הכלל.
The Secret of Sinchanee נכתב וביים על ידי סטיבן גרייהם, שגם מככב בסרט כגיבור הראשי. לצד גרייהם אנו מוצאים גם את תמרה אוסטין, נייט בוייר ולילה לוקהארט קראנר. הסרט מספר את סיפורו של נהג גרר שחוזר לביתו לאחר מות אביו. רק כדי לגלות שהבית הישן נראה רדוף על ידי נוכחות איומה, שאולי היא גם המקור לכמה מהטראומות שלו בילדותו.
כבר מהדקות הראשונות של הפעלתו, ברור שגריהם מנסה לדבוק בטרנד של סרטי אימה צריבה איטית. הסרט מייחס חשיבות רבה לאווירה. סוג זה של גישה מוצלחת מאוד בנקודות מסוימות בסרט. זה מוצלח במיוחד כשזה מגיע להצבת מסצ'וסטס המושלגת לפנים. זה גורם לכל חלק בעיירה להיראות עוין, מחוספס, ופשוט לא מקום שבו אתה רוצה לחוות חוויה פאר-נורמלית מסוג זה.
אמנם ברור שגריהם וצוות יוצרי הסרט שלו חייבים להשקיע את מיטב המאמצים בכל הנוגע ליצירת אווירה, אבל הם לגמרי נכשלים היכן שזה נחשב הכי הרבה. לפחות כשמדברים על סרט אימה, וזה בהפחדה. הסוד של סינצ'ני לא מפחיד בכלל. ולא מחוסר ניסיון; יוצר הסרט משתמש בכל טריק בספר, כולל רעשים חזקים, פחדי קפיצה, צילומי מסדרון כהים וארוכים ועוד הרבה יותר, אבל הרוחות או הרוחות שאנו מתמודדים איתן אינן נראות מפחידות; נראה שהם נורמליים מכדי להיות מאיימים.
בהשוואה לסרט כמו Hereditary. שגם בוחר ליצור הרבה אווירה לפני שמופיעות תמונות מצמררות על המסך. נראה שלגריהם חסר חוש תזמון וגם תחושה של מה שיכול להיות מפחיד מבחינת ויזואליות. אין כאן שום דבר שיכול לגרום לך להרגיש לא בנוח או לגרום לך להגיד לא ולצאת מהחדר. כמה פחדי קפיצה הם כמעט מצחיקים. אלו לא התוצאות שאתה רוצה מהפחדים בסרט האימה שלך.
אבל מרכיבי האימה הם לא הדבר היחיד שחסר כאן. כשהסרט מתחיל, גרייהם מחליט לספר קצת סיפורים וסיפורי רקע בעזרת כרטיסי כותרת. המיתולוגיה המוצגת בשניות אלו מרתקת, ולסיפורים שיכולים לצאת ממנה יש פוטנציאל מדהים. למרבה הצער, שום דבר שבא אחרי כרטיס הכותרת הזה לא עומד בהקנטות שהמילים הבודדות האלה עושות לדמיון שלך כצופה.
הסיפור עוסק בכמה נושאים חשובים מאוד, אבל הסיפור לא יודע לחקור את התחומים האלה באופן טבעי, וכאשר הוא מנסה לעשות זאת הוא מרגיש מאולץ. הסרט גם חסר פוקוס תוך כדי. כי מה שמתחיל כסרט אימה העוסק בטראומה ובעניינים משפחתיים הופך אז לסיפור בלשי, אבל שני ההיבטים האלה של הסרט אף פעם לא תואמים לחלוטין. הם מרגישים כמו סרטים שונים לגמרי, ואולי הם צריכים להיות, כי לקו העלילה הבלשי יש הרבה יותר פוטנציאל ודמויות טובות יותר.
גריהם הוא לא שחקן מאוד משכנע בסרט הזה. אפשר להבין שהדמות שלו לא נמצאת בנקודה הכי טובה בחייו. הוא עובר תיקון קשה מאוד, וכשאתה מוסיף לזה רוחות רפאים ושטויות פאר-נורמליות, זה נעשה גרוע יותר. אבל אלה לא תירוץ לבניית דמות שפשוט משעמם לצפייה ולעקוב אחריה בכל שלב בדרך.
הדברים נראים הרבה יותר בהירים כשתמרה אוסטין מגיעה למקום. הנוכחות שלה הרבה יותר משכנעת והשחקנית עושה עבודה טובה עם החומר. למרבה הצער, היא נאלצת לחלוק זמן עם קווי עלילה ואלמנטים אחרים שפוגעים במה שיכול היה להיות הסרט שלה. בוא נקווה שנוכל לצפות בה בתור הגיבורה הראשית ובהפקה אחרת בעתיד.
לסוד של סינצ'ני יש את הכוונות הטובות ביותר, אבל לא ממש יודע איך להוציא לפועל את הרעיונות שלו בצורה הטובה ביותר. מסדרונות אפלים ופחדי קפיצה יכולים לעשות כל כך הרבה רק בשלב זה של המשחק. סרטי אימה היו מרכיב עיקרי של המדיום כמעט מראשיתו, אבל הם צריכים להתפתח בצורה דרסטית בעידן החדש הזה, אחרת לעולם לא ייקחו אותם ברצינות בשום אופן. אימה צריכה להיות משכנעת, מרגשת, מעוררת מחשבה ומפחידה. לא משעמם ומעופש.
ציון: 5/10
קטגוריות פופולאריות: מדיניות פרטיות , קומיקס , פורטנייט , פודקאסטים , משחקי לוח , אנימה , תוכניות טלוויזיה , פנטזיה , סְחוֹרָה , איש פאנץ' אחד ,