על ידי רוברט מילקוביץ' /25 באוגוסט 202125 באוגוסט 2021 הדרכים הישנות נפתחות בנערה צעירה שצופה במה שנראה כטקס שנערך על אמה. יש תחושה של אימה לגבי מה שיקרה לילדה הצעירה ולשאר האנשים בחדר. הסרט לא מבזבז זמן בלספק גם הפחדות קפיצות וגם מתח. The Old Ways הוא לא סרט האימה הטיפוסי שלך, כפי שאולי ראית מהטריילר.
הדרכים הישנות לא משקיעים זמן בהנעת העלילה. כריסטינה (בריג'יט קאלי קנאלס) מוגשת לקהל מיד, כבולה ומכוסה ברדס, מפחדת כמו גבר מצית לאט ומהורהר את הנרות בחדר. אין הסבר מי היא או מדוע היא מוחזקת כבת ערובה, מה שמונע את ההיכרות המסורתית ולכידתה של הדמות הראשית בסרט אימה. הוא מחבר את המתח של הסצנה הראשונה שלנו להווה, מצמיד את הצופים למסך בתערובת של סקרנות ואימה.
כשהצופים מנסים להבין איך כריסטינה הגיעה למצב הזה, מתברר שהיא מוגבלת למען ביטחונה ובטיחות הסובבים אותה. שד מחזיק בכריסטינה שגם הברוחה המקומית (הקוסמת) וגם בנה נחושים לגרש.
הסרט The Old Ways הוא יצירת מופת. הוא מצליח להביא לחיים ייצוג הרסני של התמכרות והחלמה, למרות חסרונותיו. הוא מצטרף לרשימה הולכת וגדלה של סרטי אימה המתמודדים עם סוגיות חברתיות קריטיות דרך עדשת ז'אנר האימה. הדרכים הישנות הוא סרט שמשתמש בטקסים, תרבות והכחשה כדי להציג דרך לא פשוטה שנמשכת מעבר לצלולואיד. בעוד שהבדיקות והתיאור שלו יכולים להיות קצת יותר מדי על האף לפעמים, זה סרט שמשתמש בטקסים, תרבות והכחשה כדי להציג דרך לא פשוטה שנמשכת מעבר לצלולואיד.
הסרט מלא בקפיצות ומתח, מה שגורם לצופים לא ברור אם הם צופים במפלצת או ברזולוציה המנטאלית של הדמות כריסטינה. גם גור נכנס לסרט, אבל בעדינות ובמטרה. זה אף פעם לא משמש רק כדי להיות נוכח; זה תמיד קיים מסיבה כלשהי.
ההכחשה של כריסטינה מובאת לחיים על ידי בריז'יט קאלי קנאלס בצורה מושלמת, האימה שהיא מפגינה קבורה עמוק, בדומה לזיכרונות שדמותה נאבקת לשכוח. היא מספקת חזית חזקה לדמותה תוך שהיא מנהלת את השבריריות של העצמי הפגוע שלה מתחת לפני השטח. בעוד שקנאלס נראית לא בטוחה בתפאורה ובמקומה בתחילה, שניהם מעכבים את התמונה ובמקביל גם מבססים הקשר לא במקום, בסופו של דבר היא מתייצבת בתפקידה, מחבקת באמת את דמותה ואת המסע. אנדריאה קורטס, כמו דמותה, נענית לאתגר הנורא. לדמותה יש קשר מסור לתרבותה ולמשפחתה. שיווי המשקל הרגשי שלה מעיד גם על שלוות קיומה ועל בטחונה בשניהם. קורטס משתמשת בידע שלה על מי היא ומאיפה היא הגיעה כדי לזרוח בקטעים האפלים ביותר של הסרט.
The Old Ways, אם כבר מדברים על הפינות העמוקות ביותר, מציעה סט מינימלי לקהל שלה. בעוד שיש תמונות של מערות והג'ונגל שמעבר, הסרטון מתמקד בעיקר בשני חדרים בבית: אזור המטבח והחדר של כריסטינה. נרות תרומות קטנים נותנים כמות מוגבלת של אור, מאירים רק חלק קטן מהחדר ומטילים צללים עמוקים בפינות, החושך כמעט מגיע לכריסטינה. מעבר לנרות, אייקונים מצוירים על הקיר עוטפים את הנרטיב, הדמות הראשית שלנו, והקהל בתרבות ובטקס, מוחמרים מחוסר ההבנה הראשוני של כל דמות.
הדרכים הישנות עוסקות בעיקר בהתמכרות והחלמה. פער התקשורת של כריסטינה בין הברוג'ה לבנה היה טריק מספרי סיפורים גאוני. זה לא רק הרחיב את תהום הידע, אלא הוא גם ביטא את הקונפליקט הקיים בין מכור לאלו שמנסים לעזור להם. יש מחסור בהבנה, ושיטות תקשורת טרם פותחו. יש רצון לסייע, אך שני הצדדים אינם מסוגלים ליזום את השיחה.
המפלצת של כריסטינה היא התמכרות, שנובעת מחוויה שהיא התעלמה ממנה ופחדה לדון בה. יש תחושה של בדידות בנשיאת המטען הזה והתפיסה שהיא תצטרך להילחם לבד אם היא תתמודד בחזרה. יש הכחשה כתוצאה מכך. יש הכחשה שיש לה שד או שהיא מכורה, ויש הכחשה שהיא צריכה טיפול - ההכחשה והקבלה הזו הופכות אותה כאדם. מירנדה, בת דודתה, אומרת לה, את עדיין לא מאמינה.
קללות ניתנות בקלות, כמו גם הכרה בחוסר השליטה בפועל של כריסטינה על ההתנהגויות הקשורות למפלצת שלה - זה לא אתה. לא משנה כמה סיוע מוצע או כמה מילים מתוקות נשמעות, כריסטינה חייבת בסופו של דבר לקבל את מצבה ולרצות עזרה. עד אז, מי שאכפת לו ממנה חייב להמשיך להגיע אליה ויהי מה.
יש סרטי אימה שמפתים את הצופים עם הדימויים והתכנים שלהם. אחד הסרטים האלה הוא The Old Ways. וזה עונה על הציפיות. זה מרתק ומפחיד כאחד, מתמקד בנושאים חיוניים תוך כדי בידור עם הפחדות מוצקות ואכזריות. בסך הכל, 'הדרכים הישנות' הוא סרט ניצחון על נכסים, והוא, במובנים מסוימים, הטוב והמשקף ביותר מאז הסרט 'השדים האחרון' של דניאל סתאם, שלא הוערך מספיק לפני 10 שנים. זהו מותחן גירוש שדים חכם וקומפקטי שעושה הרבה פאנץ' ויש לו הרבה מה לומר על תרבות וזהות אישית.