על ידי ארתור ס.פו /6 בפברואר 202128 בינואר 2021 של טולקין Legendarium הוא אחד היקומים הבדיוניים הגדולים, הפופולריים והמעניינים ביותר שיש לנו. הוא - במובן מסוים - התגלמות של יקום מבוסס פנטזיה ושימש אב טיפוס לכל היקומים הדומים מאוחר יותר שהם חלק מז'אנר הפנטזיה. ביקום של טולקין יש הרבה תעלומות ולמרות שחלקן אינן ברורות, יש כאלה שנפתרו אך זקוקות לבירור נוסף. במאמר של היום, אנו הולכים לדון ולהסביר את הנסיבות סביב כישלונו של פרודו בהשמדת הטבעת האחת בתוך הר האבדון. מדוע ההוביט לא הצליח לעשות את הדבר האחד שהוטל עליו לעשות? האם הטבעת האחת הושמדה בסופו של דבר? אֵיך? המשיכו לקרוא כדי לגלות את התשובות לשאלות אלו ועוד כמה שאלות קשורות!
כשהגיע להר האבדון, פרודו באגינס היה חלש ביותר, בעוד שהכוחות של הטבעת האחת הפכו לחזקים ביותר בשל הקרבה של סדק האבדון. זו הסיבה שפרודו נכנע והרכיב את הטבעת - הוא פשוט היה חלש מכדי להתנגד לטבעת האחת בשיא כוחה, ולמזלה של הארץ התיכונה, גולום היה שם כדי להחזיר בתאווה את היקירה שלו.
המאמר של היום מוקדש לפרודו באגינס וכישלונו בהשמדת הטבעת האחת של סאורון בשריפות הר האבדון. אתם הולכים לגלות את כל הנסיבות סביב האירוע, כמו גם את כל התשובות שאתם מחפשים. אנחנו גם הולכים לספר לכם מה בדיוק קרה ואיך הטבעת האחת נהרסה בסופו של דבר, לא תודה לפרודו. הכנו עבורכם טקסט מאוד מעניין אז תישארו איתנו עד הסוף!
תוכן העניינים הופעה מה קרה לפרודו והטבעת האחת בהר האבדון? מדוע פרודו תובע לעצמו את הטבעת האחת? מה בדיוק קרה כשפרודו תבע את הטבעת האחת? האם הטבעת האחת נהרסה?
מה קרה לפרודו והטבעת האחת בהר האבדון?
לאחר מסע ארוך ומתיש, פרודו וסם הגיעו לבסוף להר האבדון כאשר אראגורן וצבאו נלחמו באורקים. אחריהם בא גולום, שתקף אותם ברצונו להשיג את היקר שלו, עדיין לא יודע כמה חשובה ההרס שלו (או שלא היה אכפת לו, אבל זה לא כל כך רלוונטי כאן). בזמן שסאם נלחם ופצע את גולום, פרודו רץ במעלה ההר כדי להגיע ללהבות הר האבדון, שם הוא ישמיד את הטבעת.
ובכל זאת, זה לא קרה. בתוך סדק האבדון, פרודו, שהיה מותש מאוד באותה תקופה, נכנע לבסוף לכוחות הטבעת האחת. בשל הקרבה של הלהבות ההרסניות, כוחות הטבעת האחת הגיעו לשיאם באותה נקודה ופרודו שנחלש מאוד לא היה מסוגל להתנגד לכוחותיה יותר. סם האיץ בחברו להשמיד את הטבעת, אך פרודו במקום זאת הניח אותה על אצבעו.
זה כאשר גולום חזר ותקף את סם, והפיל אותו מחוסר הכרה לכמה רגעים. כשהתעורר, הוא ראה את גולום נלחם באויב בלתי נראה - למעשה פרודו עם הטבעת - עד שגולום נשך את האצבע של פרודו עם הטבעת עליה. לאחר מכן, גולום החזיר לעצמו את היקר שלו כשפרודו נפל מכאב. גולום רקד מרוב שמחה, אבל זה עלה לו בחייו, כשהוא חמק מהסף ונפל אל מדורות הר האבדון עם הטבעת, ובכך הרס אותו. זהו סיכום האירועים בהר האבדון.
מדוע פרודו תובע לעצמו את הטבעת האחת?
הסצנה שתיארנו בסעיף הקודם התרחשה כך:
סם הגיע אל הפה הפעור והציץ פנימה. היה חשוך וחם, ורעש עמוק הרעיד את האוויר. 'פרודו! מאסטר!’ קרא. לא הייתה תשובה. לרגע הוא עמד, ליבו פועם מפחדים פראיים, ואז הוא צלל פנימה. צל עקב אחריו.
בהתחלה הוא לא ראה כלום. בצרכיו הגדול שלף שוב את הבקבוקון של גלדריאל, אבל זה היה חיוור וקר בידו הרועדת ולא זרק אור לתוך החושך המחניק הזה. הוא הגיע ללב ממלכתו של סאורון ולבתי כוחו הקדומים, הגדולים ביותר בארץ התיכונה; כל שאר הכוחות היו כאן מאופקים. בפחד הוא עשה כמה צעדים לא ברורים בחושך, ואז בבת אחת הגיע הבזק של אדום שזינק כלפי מעלה, ופגע בגג השחור הגבוה. ואז סם ראה שהוא נמצא במערה או מנהרה ארוכה שנכנסה לתוך חרוט העישון של ההר. אבל רק דרך קצרה לפניו רצפתו והקירות משני צדדיו נקרעו בסדק גדול, שממנו יצא הבוהק האדום, מזנק עתה למעלה, עתה גווע אל תוך החושך; וכל אותו זמן הרחק למטה הייתה שמועה וצרה כמו מנועים גדולים שפועמים ועומלים.
האור עלה שוב, ושם על סף התהום, ממש בסדק האבדון, עמד פרודו, שחור על רקע הזוהר, מתוח, זקוף, אבל עדיין כאילו הפך לאבן.
'מאסטר!' קרא סם.
ואז פרודו זע ודיבר בקול צלול, אכן בקול צלול וחזק יותר ממה שסאם שמע אותו משתמש אי פעם, והוא התרומם מעל הרעש והמהומה של הר האבדון, מצלצל בגג ובקירות.
'באתי,' הוא אמר. 'אבל אני לא בוחר עכשיו לעשות את מה שבאתי לעשות. אני לא אעשה את המעשה הזה. הטבעת היא שלי!’ ולפתע, כשהניח אותה על אצבעו, הוא נעלם מעיניו של סאם. סאם התנשף, אבל לא הייתה לו סיכוי לזעוק, כי באותו רגע קרו דברים רבים.
– חזרתו של המלך , ספר שישי, פרק ג', הר האבדון
חשבנו שזה מתאים להראות לך את כל הסצנה כדי שתדע את הנסיבות המדויקות עליהן כתב טולקין. כפי שאתה יכול לראות, טולקין מעולם לא תיאר את הסיבה המדויקת מדוע פרודו שינה את דעתו; למעשה, זה בא בהלם הן לסם, שמנקודת מבטו מתוארים האירועים, והן לקורא. זה חשוב כדי להמחיש כיצד התיאוריה שלנו מבוססת על פרשנות של האירועים מהספר, ולא על התיאור המדויק של טולקין.
ממה שיכולנו להסיק, פרודו סוף סוף נכנע לכוחה של הטבעת האחת בגלל שתי סיבות. ראשית, הוא היה חלש מאוד. עדות לכך בכמה פסקאות מוקדמות יותר, שכן המסע של סאם והמסע שלו היו עומס אמיתי עליהם. הוא בקושי החזיק מעמד כשהם הגיעו להר האבדון, אז רמות האנרגיה שלו, כמו גם כוח הרצון שלו, היו נמוכים מאוד באותה נקודה. הסיבה האחרת היא שהכוחות של הטבעת האחת גדלו כשהם התקרבו להר האבדון. הטבעת האחת הייתה חפץ קסום רב עוצמה והיא כנראה הייתה מודעת לסכנה העומדת בפניה. זו הסיבה שכוחותיה גברו, מכיוון שהיה חשוב למחוץ כל אפשרות של הרס על ידי פיתוי הנושא. זו הסיבה שבסופו של דבר פרודו לא הצליח להרוס את הטבעת האחת בעצמו. הטבעת הצליחה, אבל למרבה המזל - גולום היה שם.
מה בדיוק קרה כשפרודו תבע את הטבעת האחת?
כעת, כאשר פרודו טען לטבעת האחת ונעלם, סם נפגע בגב על ידי גולום. הוא איבד את הכרתו לתקופה קצרה, וכשהתעורר, הדברים התנהלו כך:
סם קם. הוא היה המום, ודם זרם מראשו טפטף בעיניו. הוא גישש קדימה, ואז ראה דבר מוזר ונורא. גולום על קצה התהום נלחם כמו מטורף עם אויב בלתי נראה. הלוך ושוב הוא התנדנד, עכשיו כל כך קרוב לסף עד שכמעט נפל פנימה, עכשיו נגרר לאחור, נופל ארצה, עולה ושוב נופל. וכל אותו זמן הוא סינן אבל לא דיבר מילים.
השריפות למטה התעוררו בכעס, האור האדום בער, וכל המערה התמלאה בוהק וחום גדול. לפתע ראה סם את ידיו הארוכות של גולום נמשכות כלפי מעלה אל פיו; הניבים הלבנים שלו נצצו, ואז נקשו כשהם נשכו. פרודו זעק, והנה הוא, נפל על ברכיו בקצה התהום. אבל גולום, רקד כמו דבר מטורף, הרים את הטבעת, אצבע עדיין דחופה במעגל שלה. זה זרח עכשיו כאילו הוא באמת נעשה מאש חיה.
‘יקר, יקר, יקר!’ קרא גולום. 'יקירי! הו יקירתי!’ ועם זה, אפילו כשעיניו נשאו להתמוגג מהפרס שלו, הוא צעד רחוק מדי, התהפך, התנודד לרגע על הסף, ואז בצווחה הוא נפל. מהמעמקים יצאה היללה האחרונה שלו יקרות, והוא איננו.
נשמעה שאגה ובלבול גדול של רעש. שריפות זינקו למעלה וליקקו את הגג. הפעימה גדלה לרעש גדול, וההר רעד. סם רץ אל פרודו, הרים אותו ונשא אותו אל הדלת. ושם, על הסף האפל של הסמאמאת נאור, גבוה מעל מישורי מורדור, עלו עליו פליאה ואימה כזו, עד שהוא עמד דומם ושכח את כל השאר, והביט כאדם שהפך לאבן.
חזון קצר היה לו של ענן מסתחרר, ובתוכו מתנשאים ומחצבים, גבוהים כגבעות, המושתתים על כס הרים אדיר מעל בורות בלתי ניתנים למדידה; חצרות וצינוקים גדולים, בתי כלא חסרי עיניים צלולים כמצוקים, ושערים פעורים של פלדה ועקשנות: ואז עברו כולם. מגדלים נפלו והרים גלשו; קירות התפוררו ונמסו, התרסקו; צריחים עצומים של עשן וקיטורים נישאים התרוממו למעלה, עד שהם התמוטטו כמו גל מוחץ, והפסגה הפרועה שלו התכרבלת וירדה קצף על הארץ. ואז סוף סוף, על פני הקילומטרים ביניהם, נשמע רעם, שעלה להתרסקות ושאגה מחרישת אוזניים; האדמה רעדה, המישור התרומם ונסדק, ואורודרוין התנודד. אש גיהקה מפסגתו השסועה. השמים פרצו ברעם צרובי ברק. כמו שוטים מצליפים ירד שטף של גשם שחור. ולתוך לב הסערה, בזעקה שפלחה את כל שאר הקולות, קורעת את העננים לגזרים, הגיעו הנאזגול, יורים כמו ברגים בוערים, כשהם נלכדים בחורבה הלוהטת של גבעה ושמים הם פצחו, קמלו ויצאו.
'טוב, זה הסוף, סם גמגי', אמר קול לצדו. והיה פרודו, חיוור ושחוק, ושוב הוא עצמו; ובעיניו היה שלום עכשיו, לא מאמץ של רצון ולא שיגעון ולא כל פחד. הנטל שלו נלקח. היה המאסטר היקר של הימים המתוקים במחוז.
– חזרתו של המלך , ספר שישי, פרק ג', הר האבדון
אז מה בדיוק קרה? גולום עקב אחר פרודו הבלתי נראה ותקף אותו. בינתיים, סאורון חש בטבעת והנאזגול פנה להר האבדון. בזמן שגולום נלחם בפרודו, הוא נשך את האצבע שלו, זו עם הטבעת, ותבע בחזרה את היקירה שלו. אבל בזמן שהוא רקד מרוב שמחה, הוא התהפך על הקצה ונפל בלבה עם הטבעת. הטבעת הושמדה, מה שגרם גם להרס של הר האבדון, מבצרו של סאורון ושלו, כמו גם למותם של הנאצגול שנותרו. תאוות הבצע של גולום היא שהרגה אותו בסופו של דבר, אבל גם השמידה את הטבעת האחת. סם ופרודו עזבו את ההר, מותשים, אך מאושרים כי בסופו של דבר הם עשו את מה שהוטל עליהם לעשות.
האם הטבעת האחת נהרסה?
טולקין אומר במפורש על גולום והטבעת: ועם זה, אפילו כשעיניו היו מורמות להתמוגג מהפרס שלו, הוא צעד רחוק מדי, התהפך, התנודד לרגע על הסף, ואז בצווחה הוא נפל. מהמעמקים יצאה היללה האחרונה שלו יקרות, והוא איננו. מכאן אנו מסיקים שהטבעת אכן נפלה לאש של הר האבדון ושהיא נהרסה, כפי שהייתה אמורה להיות.
וזהו להיום. אנו מקווים שנהניתם לקרוא את זה ושעזרנו לפתור את הדילמה הזו עבורכם. נתראה בפעם הבאה ואל תשכח לעקוב אחרינו!